בן ישי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

בקשת הנתבעת לסילוק התביעה - שהוגשה כנגדה על ידי התובע - על הסף, וזאת בשל התיישנותה.

ביום 10.7.13 הוגשה תביעת התובע כנגד הנתבעת לקבלת תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח חיים שנרכשה על ידי התובע אצל הנתבעת, אשר כללה, בין היתר, כיסוי ביטוחי בגין נכות מתאונה.

על פי כתב התביעה, ביום 4.11.04 ובמסגרת עבודתו כקברניט אונייה, התרחש אירוע אשר הביא להורדת התובע מהאונייה ביום 6.11.04, ובעקבותיו סבל נזק נפשי.

ביום 12.12.06, ובעקבות פניית התובע לנתבעת, נדחתה דרישת התובע לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה. זאת, שכן - לטענת הנתבעת - מדובר באירוע מחלתי ולא בתאונה כהגדרתה בפוליסה (ראו: נספח ב' לכתב התביעה).

כאמור לעיל, רק ביום 10.7.13, למעלה משמונה שנים לאחר התאונה הנטענת, הוגשה תביעת התובע כנגד הנתבעת.

הנתבעת טענה, כי התביעה התיישנה. זאת, שכן התביעה הוגשה לאחר חלוף למעלה מחמש שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח").

התובע טען, כי דין טענת ההתיישנות להידחות. לטענתו, עילת תביעתו נולדה אך ורק ביום 8.5.11, עת נקבע לראשונה על ידי בית הדין האזורי לעבודה קיומו של קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה שמיום 4.11.04, וזאת לאחר שניהל מאבק עיקש כנגד הוועדות הרפואיות במוסד לביטוח לאומי, אשר סירבו להכיר בתאונה כתאונת עבודה ולאחר שניהל יותר מהליך אחד בבית הדין האזורי לעבודה.

התובע הוסיף וטען, כי אין להתחיל את מניין ההתיישנות מיום אירוע התאונה, אלא מיום קרות "מקרה הביטוח", היינו - מיום גרימת הנכות עקב התאונה.

דיון והכרעה

אקדים ואציין, כי עיינתי בפוליסה נשוא התביעה ולא מצאתי בה כל הפנייה לקביעות המוסד לביטוח לאומי, או כל התניה להכרה במקרה הביטוח לאחר ההכרה בתאונה על ידי המוסד לביטוח לאומי או לאחר הכרתו של מוסד זה בקיומו של קשר בין הנכות לבין האירוע בעבודה.

הגם שאצא מתוך הנחה, כי "מקרה הביטוח" על פי הפוליסה אינו עצם אירוע התאונה, אלא עצם גרימתה של נכות צמיתה עקב התאונה, עדיין אין בכך כדי לסייע בידי התובע, וזאת מהנימוקים אשר יפורטו להלן:

התובע לא טען כי נכותו נעלמה מעיניו עד חודש מאי 2011.

טענת התובע בדבר אי ידיעתו אודות קיומו של קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה אינה עומדת לו בנסיבות דנן. זאת, שכן התובע מבסס את טענתו בדבר אי ידיעתו אודות קיומו של קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה, על כך שהוועדות הרפואיות במוסד לביטוח לאומי ובית הדין האזורי לעבודה - בקביעתו הראשונה - קבעו כי לא התקיים קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה. פשיטא, כי אין לקבל טענה זו. קביעותיהם של הוועדות הרפואיות במוסד לביטוח ושל בית הדין האזורי לעבודה בפסק דינו הראשון – אינם באים בקהלם של הנימוקים המצדיקים הארכת מועד ההתיישנות מכוח הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). ודוק: אי הידיעה נשוא סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אינה תלוית הכרה או העדר הכרה של טריבונל כזה או אחר.

בענייננו, לית מאן דפליג, כי התובע ידע אודות התאונה, ידע אודות הנכות, האמין בקיומו של קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה, הכל במהלך שלוש השנים שלאחר התאונה, ואף ניהל הליך ארוך וממושך כנגד המוסד לביטוח לאומי עד ההכרה בקשר הסיבתי בין נכותו לבין התאונה. למותר לציין, כי מדובר בהכרה במסגרת ההליכים מול המוסד לביטוח לאומי, שאינם תואמים בהכרח את הגדרת המונחים "תאונה" ו- "נכות מתאונה" על פי הפוליסה נשוא התביעה. ברם, איני נדרשת לשאלות אלו, לנוכח המסקנה אליה הגעתי.

לאור האמור לעיל, דין טענת ההתיישנות להתקבל, והנני מורה על דחיית התביעה.

בנסיבות, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, י' כסלו תשע"ד, 13 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: